שלום, אני קליף ויצמן.

אני דיסלקטי.

אובחנתי בכיתה ג'. זה היה היום הכי טוב בחיי.

לפני כן רק העמדתי פנים שאני קורא בבית הספר היסודי.

הייתי יושב עם הספר פתוח ומעביר אצבע מתחת למילים כדי שאחרים (ההורים, המורים, החברים, האחים) לא יחשבו שאני טיפש או עצלן.

מעגלי הקריאה היו מפחידים.

כל ילד קרא בתורו. וזה התקרב אליי.

הידיים שלי התחילו להזיע.

אז תזמנתי בדיוק נכון. ורגע לפני שהגיע התור שלי…

הייתי הולך להתחבא בשירותים.

עשיתי את זה כל פעם.

בטח חשבו שיש לי בעיה בשלפוחית. עדיף שיחשבו כך מאשר שיחשבו שאני טיפש.

הכי קשה היה מול אבא שלי. הוא היה הגיבור שלי.

האדם שחלמתי להיות כמוהו כשאגדל.

כולם אהבו אותו. אני אהבתי אותו. רציתי שיתגאה בי.

"קליף, למה אתה כל כך עצלן? אתה לא רוצה ללמוד לקרוא?"

"אני כן! אתה לא רואה כמה אני משתדל?!" התפרצתי עליו, דמעות זולגות.

"לא, אני לא. אני משקיע שעתיים ביום בללמד אותך לקרוא. קניתי כל תוכנה שיכולה לעזור. תפסיק לזוז ותתרכז, פעם אחת."

"להתרכז?! אני כל הזמן מרוכז."

"אתה לא. לא אכפת לך. אפילו אחותך קוראת והיא בת 6."

"כי אני לימדתי אותה! לא רציתי שגם היא תעבור את זה.

אני יודע את כל הכללים. כל כלל. אבל כשאני מנסה ליישם, זה פשוט... לא עובד."

פעם הייתי חולם על לקרוא.

כשהייתי קטן רציתי להיות נשיא, מדען, וכוכב פופ.

ידעתי שכדי להיות מי שאני רוצה – חייב לדעת לקרוא.

אז הסתובבתי עם ספר ביד ודמיינתי שיום אחד אוכל לקרוא אותו.

הספר שהכי רציתי לקרוא היה הארי פוטר.

אבל אחרי הפעם ה-20 שהספרנית העירה אותי כי נרדמתי על עמוד 3 בספר, ויתרתי.

למזלי, אבא שלי לא ויתר עליי. הוא אף פעם לא ויתר עליי. אף פעם.

אבא שלי עבד קשה כשהיינו ילדים. כמעט לא הספיק לאכול איתנו ארוחת ערב.

אבל בשביל זה הוא חזר מוקדם הביתה:

הוא היה יושב על המיטה שלי, בקול עמוק ואיטי, קורא לי הארי פוטר. העיניים שלי היו נדלקות. אהבתי את זה בטירוף.

כשלא היה מספיק זמן, היה מקליט את עצמו קורא הארי פוטר על קלטת. הייתי נרדם כל לילה לקולו מהקלטת הזו, שוב ושוב ושוב.

הייתי בר מזל פעמיים, כי גם אמא שלי (המכונה MamaBear) הייתה שם. והיא דואגת. והיא אלופה בלחקור.

יום אחד, אחרי מאות חיפושים ומאות ספרים, היא גילתה על "דיסלקציה" והבינה שאולי זה מה שיש לי. בדקו אותי, וגילו שזו בדיוק הבעיה. וגם הפרעת קשב.

כשגיליתי שאני דיסלקטי, נשפתי את האנחה הכי עמוקה שילד בן 9 יכול. "סוף סוף!" חשבתי, "אני לא מקולקל, לא טיפש, ובטוח לא עצלן!"

"מעולה", חשבתי, "עכשיו יודעים איך קוראים לזה – יאללה נתקן את זה!"

קריאת משפט לוקחת לי כמו פתרון משוואת חילוק ארוכה בעל פה לרוב האנשים. 462/7=...

אחרי פסקה אני גמור (10 משוואות ברצף),

פרק שלם? זה כמו 300 משוואות ברצף בראש.

אין דבר כזה "אחרי פרק" — גם עם כל האנרגיה שבעולם הייתי נרדם או מפספס, כי המוח לא עומד בעומס.

האזנה לא שואבת כל כך הרבה אנרגיה כמו פענוח טקסט.

אבא שלי מצא את הספר המוקלט של הארי פוטר ואבן החכמים, בקריינות ג'ים דייל, והשיג לי אותו.

האזנתי לו 22 פעמים ברצף.

העמודים הראשונים שנרדמתי עליהם בספריה? אני זוכר אותם בעל פה. גם את שאר הפרק הראשון. 13 שנים אחרי.

לא הפסקתי להאזין. שמעתי את כל הסדרה. אחר כך נרניה, שר הטבעות, משחקי הכס, עמודי תבל, וכך הלאה.

מעולם לא הפסקתי להאזין.

הרגשתי כאילו יושב לי סלע ענק על הגב שעוצר אותי מלהיות מי שאני רוצה. כל משפט לקח לי נצח. עכשיו היו לי כנפיים.

התחלתי להעלות מהירות שמיעה: מ-1x ל-1.25x, 1.5x, 2x, עד 2.5x. השינוי היה הדרגתי, אז נשארתי בקצב וזכרתי הכל.

האזנתי בזמן רכיבה לבית הספר, כשחיכיתי לאמא שלי, לפני שינה, כשסידרתי את החדר, או בשירותים.

סיימתי שני ספרי שמע כל שבוע — 100 ספרים בשנה. כבר 12 שנה. זה לא דורש מאמץ, וזו לגמרי החוויה הכי טובה ביום.

אין ספר שמע לכל ספר שמקבלים בבית הספר. הספר לקיץ היה “מרלי ואני” ולא היה לו אודיובוק. אז ישבתי עם אמא שלי במיטה שלה, והיא קראה לי את “מרלי ואני”.

הייתי בכיתת חינוך מיוחד בשיעור אחד כל יום בתיכון.

השקעתי המון והתמודדתי עם טכנולוגיה בדרך שאף מורה לא יכול היה ללמד. לקחתי אחריות מלאה, ביקשתי עזרה, וגיליתי איך ללמוד הכי טוב לי.

לקחתי גם כמעט כל קורס AP ומתקדמים, ממוצע מעל 4.0, התמודדתי מול הנהלה ומורים שחשבו שדיסלקציה זה "מיתוס". לעומק על הכלים והדרך – בהמשך.

גם היו לי מורים מדהימים, עם תמיכה אדירה.

בזכות עבודה קשה (ושכנוע מורים לתת לי הקלות), התקבלתי לבראון.\בעיה — לא היה לי אודיובוק לספר קיץ שלי.

וככה, אין ספרי שמע לרוב הספרים, דפי לימוד, PDF, מיילים וויקיפדיה שצריך לקרוא בלימודים.

ישבתי שוב עם אמא שלי במיטה שלה והיא קראה לי את הספר. אבל היא עבדה, ולא יכלה להקריא את כולו.

לילה לפני הטיסה לבראון, להתחיל קולג', הייתי רק ב-2/3 מהספר.

לא הייתה ברירה – פרצתי לתוכנת קריאה ממוחשבת ישנה, יצרתי קובץ שמע לספר בפלאפון, והקשבתי לו במטוס.

זה עבד!

למדתי לתכנת בעצמי (בהמשך אפרט על זה) ושיפרתי את התוכנה עוד יותר.

השקעתי 4 שנים בקולג' בשיפור המערכת. במקום לשבת שעות מול ספר, צילמתי 15 תמונות והקשבתי תוך כדי ארוחת בוקר או בסקייטבורד לכיתה.

הקשבתי ל-100+ עמודים לשבוע בדרכים, ברכבת, לאקי-תון. לפעמים הרגשתי שאני היחיד שקורא.

היום מיליונים יכולים להצליח בבית ספר ובחיים בזכות Speechify.

תזכור: המשימה הכי חשובה היא להיות מי שאתה היית צריך כילד. לפחות, זו המשימה שלי.

המון אהבה ❤

קליף ויצמן